מצאתי את הבחורה המושלמת, אבל היא לא רוצה שנהיה יותר מידידים.
#אהבה2020
היא מדהימה ויש בה כל מה שאני מחפש: היא חכמה, מעניינת, מצחיקה, יפה, עם אותם תחומי עניין ושאיפות כמו שלי. אנחנו מספרים אחד לשני הכל, ותמיד כיף לדבר איתה, בצורה הכי פתוחה ומקבלת שיש. אנחנו אוהבים לבלות יחד, כיף לנו לשבת ולאכול יחד בעבודה (העבודה מעניינת, אבל תכלס- אני בא בעיקר בשביל לראות אותה). זה פשוט מושלם מכל כיוון אפשרי.
חוץ מדבר אחד.
היא לא רוצה שנהיה יותר מידידים.
כן… גם אני, כמו עוד רבים וטובים אחרים, נכנסתי לפרינדזון המקולל.
אותו איזור שנשים טוענות שהוא "נורמלי" ולגיטימי, ושגברים גורסים שהוא התעללות לשמה.
זוהי תת-קטגוריה בדיון "האם נשים וגברים יכולים להיות ידידים?" אבל לא רק. כי זו לא סוגיה תמימה, בה שני הצדדים מסכימים להיות ידידים. לא, יש כאן חוסר איזון בסיסי: צד אחד נמצא שם בשביל יותר, והצד האחר משאיר את מערכת היחסים בכוונת-תחילה על מצב ביניים, בקו העדין בין ידידות אפלטונית לבין ניצול זדוני.
לחלק מכם זו אולי תיראה הקצנה, אבל אני בכוונה מדגיש את הצד המכוער של הנושא הזה, כדי שתבינו אותי.
לצד הנאהב במערכת יחסים יש כוח: הכוח לאפשר את התחלתה או הימשכותה של מערכת יחסים רומנטית. בעצם, הכוח להוביל את המצב נתון בידיים של הצד הנאהב, יותר משל האוהב.
לעומת זאת, כדי לזכות באהבה המיוחלת, הצד האוהב מוכן לעשות הרבה: זה יכול להיות עזרה פרקטית (מעבר דירה למשל), יחס ותשומת הלב, ייעוץ והקשבה, חיזוק הבטחון העצמי, תמיכה רגשית ועוד- כי יש המון דברים שאדם יכול לתת, כשהוא אוהב. גם בלי תמורה.
כל אלו- יתרונות נדירים שכל אדם בר דעת רוצה לאחוז בכיס. לפעמים גם במחיר חוסר כנות, השליה של אדם אחר, ואפילו ניצול בכוונת תחילה.
אני יכול להגיד לכם, שאין דבר מכאיב יותר מלהיות כל כך קרוב אבל כל כך רחוק בו זמנית. אני שומע על כל הסיפורים שלה עם בנים אחרים, ומקווה שהיא תשים לב שאני ראוי לתואר הזה, "בן זוג". שבדיוק כמו שאני נהנה למלא את צרכיה בתור ידיד, אני רוצה להיות שם בשביל יותר מזה.
"אני אוהבת אותך כל כך מאור, אתה כמו אח בשבילי. הלוואי שהיו עוד בחורים כמוך"
אבל אני בחור כמוני!!!
כל הרמזים והנסיונות שלי לקדם את העניין התמוססו, נתקלו בתשובה מעומעמת או זכו להתעלמות.
גם אני, לא פחות ממנה, מפחד להרוס את הידידות. כאילו לא מספיק מתסכל עכשיו לראות אותה כבלתי מושגת מהצד, עכשיו זה גם יהיה באוויר בינינו?
להיות בפרינדזון אומר תחושה אינסופית של תסכול ותחושת אין מוצא, תוך קבלת המסר המתמיד "אתה לא מספיק" שגורם לפקפוק בעצמי והרגשה שאולי אני באמת לא ראוי. כל יום מלווה בקנאה ותקווה שאולי היום יקרה משהו שישנה את המצב. זה השאלות המתמידות המנקרות: אולי לעשות צעד עכשיו? מצד שני, למה להסתכן? זה לתהות על הגבולות, ועל כל צעד לתהות מה המשמעות שלו, והאם אני עושה דברים באמת כי אני רוצה או כי אני מקווה להשיג משהו מכך. כל זה היה יכול להחסך אם רק דברים היו נאמרים ישירות, ולא היה ניצול ציני של המצב- לקחת את הצדדים הנדיבים שלי, אבל לסרס בכוונה את המשמעות מאחוריהם.
מה דעתכם? פרינדזון- מוצדק או לא, והאם יש דרך לצאת מהמבוך?