הכל התחיל אתמול בערב.

נכנסתי שוב לטינדר בלי ציפיות מיוחדות. אחרי כמה דקות של דפדוף מאולץ, כבר חשבתי לצפות בשלג מהמיטה.

ואז זה הכה בי! המאצ' הראשון, אחרי תקופת יובש ארוכה. Michal likes you back! טינדר מתרגש יחד איתי. אנחנו מתחילים שיחה ומהר מאוד נראה שהכיוון טוב.

רק בעיה אחת.

אני בגוש עציון. שלג. חסמו את הכבישים. מרחק של 10 דקות באוטו הופך לשעה הליכה בשלג.

אני שומע את הגלגלים מסתובבים במוח שלי, מתחילים לחשב את הסיכויים.

"השתגעת??" הקול השפוי צורח עלי. מה אתה רוצה, לצאת נואש? תקבעו ליום אחר משאר 363 ימי השנה. דווקא עכשיו?? ודייט ראשון ככה?? על ההתחלה? ובכלל, היא דתיה. עדיף לך להתרחק.

מצד שני, אולי זה בדיוק מה שצריך לקרות? מין בועה בזמן שהיא רק שלנו, אין לאן לצאת, לא ממהרים לשום מקום. אווירה חורפית שגורמת לך רק לרצות להתכרבל מתחת לפוך… אולי זה דווקא התזמון המושלם?

"מגיע הרגע שבו בחור צריך להפוך לגבר. וזה קורה כשהוא צריך לבחור, האם באמת להשקיע בשביל בחורה. ואפילו- למען האהבה," עולה לי קול של איזה גיבור מסרט אמריקאי נדוש.

האם הרומנטיקה תנצח?

אני מתלבט עוד קצת, אבל אתם יודעים בטח שאני רומנטיקן מושבע, וזה אומר שאני אלך ולו רק בשביל שיהיה לי סיפור טוב לספר. כי מה זה קצת שלג לעומת האהבה הנכספת, הא? קטן עלי.

או כך לפחות חשבתי.

מסתבר שזה לא היה כל כך פשוט, והשלג די רציני. התלבשתי כמיטב יכולתי ועדיין קפאתי מקור, מגפי גומי הן לא מחממות, והסוף נראה עוד רחוק.

באצבעות קופאות הוצאתי את הפלאפון מכיס המעיל ובאתי לכתוב לה שמסיבת הפיג'מות שלנו מבוטלת, מכין את ההתנצלות מראש.

"הכנתי לנו מרק ירקות, מקווה שאתה אוהב ❤️ "

רק זה מה שהייתי צריך עכשיו. לך תסרב לדבר כזה!! עכשיו היא כבר העמידה אותי בפני מצב בלתי אפשרי. לבטל אחרי דבר כזה פשוט הופך אותי לנבל המרושע בסיפור, ואם היה בטינדר אפשרות לשיימינג רציני ודיסלייק כנראה הייתי מקבל אותו- בצדק.

האצבעות שלי לא הסכימו לשתף פעולה. "מעולה!! אני בדרך" כתבתי. נשמתי עמוק והתכוננתי להמשיך במסע.

הגעתי אליה, כולי מלא חששות וציפייה. הכלב בכניסה נבח עלי בכעס, ונרגע ברגע שהיא יצאה החוצה לקבל את פני.

אז היא באמת התכוונה לזה כשהיא אמרה דתייה… חצאית ארוכה, מבט של בת שירות צדיקה, ספרי קדושה בכל הבית ועוד סממנים דתיים. כל החושים הדתלשים שלי אומרים לי לברוח מהצרה הזו, אבל אני נכנס לבית בכל זאת, אחריה.

ישבנו יחד, רק אני, היא והמרק. כימיה מעולה, תחומי עניין משותפים, יש משיכה הדדית ונראה שהיא בעניין. הכל טוב ויפה עד שמגיעים לנושא הדתי, שריחף כל הזמן באוויר.

היא מספרת על מה זו היהדות בשבילה עם כזה ברק בעיניים ואני רק רוצה למות. אני לא בקשר קרוב עם אלוהים כבר שנים, אבל עכשיו אני חייב לפנות עליו: ברצינות?? כאן אתה תופס אותי?? כמה נמוך אתה יכול לרדת??

כי אם יש אלוהים, הוא בטח יודע שזוגיות זה הדבר שהכי חשוב לי ואני מחפש אותו כבר שנים. אז דווקא כאן שאהיה חייב להתמודד עם הנושא הדתי, שאני בורח ממנו כבר שנים? כי אם זה לא יילך איתה עכשיו רק בגלל זה, זה יהיה המקרה המצער ביותר של "זה לא את, זה אני" שנרשם בתולדות הדייטים.

אני מעלה בפניה את התפיסה הלא-דתית שלי ואת כל הסיבות להיותי דתלש גאה, שלא מוכן לוותר על הזהות הזו. ומה שחשבתי שיגרום לי ללכת הביתה בשלג בבושת פנים, דווקא לא מטריד אותה בכלל.

"כן, אבל אתה יודע. יש זוגות מעורבים. קוראים להם דתילונים."

ולמרות שאני מתרשם מהאופטימיות והרצון הטוב שלה, אני לא נותן לזה לסנוור אותי. הכל טוב ויפה, אבל אחרי שלב ההתאהבות מגיעות השאלות הפרקטיות. אפילו שאין דבר שמוריד יותר משאלות התמסדות על הדייט הראשון, אני נאלץ לשאול אותה: אז מה עושים עם החינוך של הילדים? מה עושים עם שבת? שומרים כשרות בבית?

והשאלה שאני רוצה לשאול אבל לא מעז: ומה יהיה עם החופש שלי?

והיא עונה לדברים בפשטות ובלי לסבך דברים יותר מדי. "מחליטים ביחד," היא מושכת כתפיים בקלילות ובמבט לא מודאג.

לרגע אחד יש שקט נעים כזה. כל הדיון על חופש הפולחן ויהדות של 2000 שנה לא רלוונטיים יותר. הסתכלנו אחד לשניה בעיניים, בלי שאלות ותשובות מרחיקות לכת. נשאר רק כאן ועכשיו- מתח מיני דק ועדין.

מתוך כל מה שדיברנו לא הצלחתי להבין- אז היא שומרת נגיעה? אפשר להחזיק לה את היד? מה הגבולות שלה?

לא רציתי להרוס את הרגע וגם לא לשים אותה במצב לא נעים.

אבל גם הפעם, היא הפשיטה את המצב די מהר. בלי לחשוב יותר מדי היא התיישבה עלי, ולחשה לי באוזן עם חיוך שובב:

"אני לא עד כדי כך דתיה, מאור…"

היא לא השאירה לי הרבה מקום לספק.

עכשיו טוב.

אבל אחרי שיצאתי ממנה (וכן, היה מושלם),

אני לא יכול שלא לשאול, ולחזור לתהות: זוגיות דתילונית- האם זה אפשרי? ואם זה אפשרי, האם זה מומלץ?

כי אני לא הגעתי לתשובה.

(מיכל שם בדוי)