לכן כמעט לא יכולתי להאמין שסיפרה לי שהיא, מכולם, הייתה במערכת יחסים אלימה.

ישבנו בראש המגדל בבית הנסן בלילה. אווירה רומנטית מושלמת, אחרי דייט כיפי. הרגשתי כאילו אני מכיר אותה שנים, כאילו עברנו דברים דומים והיא באמת מבינה אותי בלי שאצטרך לדבר הרבה. היה וייב כיפי שהיין כמובן תרם לו.

עם זאת הכל היה במודעות מלאה, כאילו למרות היין אנחנו יודעים שאת הרגעים האלה לא כדאי לשכוח.

שנינו התקרבנו לנשיקה בדיוק באותו הזמן. זו הייתה הנשיקה הכי עדינה שהייתה לי, והרגשתי בדיוק את החיבור העמוק שהתבטא בשלמות גם בשיחה. כשהתקרבתי אליה יותר הרגשתי את הלב שלה פועם במהירות, ואחרי כמה שניות היא התרחקה ממני.

"מה קרה?" שאלתי אותה בדאגה.

"לא, כלום, פשוט… קשה לי קצת."

"מה קשה לך?"

היא הייתה נבוכה ולא הסתכלה לי בעיניים.

"זו פעם ראשונה שלי מאז המערכת יחסים האחרונה. זה עדיין טרי."

ידעתי שהיא גרושה ושרק עכשיו התחילה לצאת, אז תיארתי לעצמי שיהיה לה קצת מוזר. אבל עדיין משהו לא הסתדר לי. הרגשתי שיש מעבר לזה, וחיכיתי לשמוע מה היא תגיד.

"לא אמרתי לך את זה, אבל הגרוש שלי… הוא היה אלים כלפי." היא אמרה והסתכלה עלי בחשש, לראות איך אגיב.

האמת, בהתחלה לא האמנתי. איך מישהי מקסימה כזו, מלאת חופש וחכמה, יכולה להיות שבויה? מוכה? לא יכולתי לדמיין את זה. אבל היה לי ברור שאין לה פואנטה להמציא דבר כזה. "מה זאת אומרת?"

"מה שאתה שומע," היא אמרה. "הוא היה מרביץ לי. מקנא. רכושני. אובססיבי. כל הסימני אזהרה. הייתי בטוחה שזה באמת באשמתי, כי ידעתי שהוא אוהב אותי ואני אהבתי אותו. חיכיתי שזה יעבור, שזה ייגמר, שהוא 'יחלים' מהבעיה שלו. אפילו הצעתי שנלך לטיפול זוגי יחד. אבל שום דבר לא עזר."

"אוי, שיר… זה נשמע נורא," ונורא לא התקרב בכלל לתאר את הכאב שהרגשתי בשבילה.

"כן… זה נמשך איזה 3 שנים. הגעתי למצב הכי נורא בחיים שלי. והכי גרוע, כל כך התביישתי בעצמי.

פעם אחת באמצע ריב מפגר הוא פשוט לקח את הקופסת תכשיטים שלי וזרק אותה החוצה מהחלון. האמת באותה שנייה הרגשתי הקלה שהוא לפחות לא זרק אותה עלי, כי הוא עשה גם דברים כאלה בעבר. ובוא נגיד שאם הוא היה זורק אותה עלי… היה קשה מאוד להסתיר את זה.

אבל אחרי שהריב נגמר נפל לי האסימון שכל התכשיטים שלי היו שם, כל התכשיטים שאספתי מגיל 12 בערך. ולא מצאתי אותם אחר כך.

בכיתי את החיים שלי סוף שבוע שלם אצל אמא שלי, אבל ידעתי שככה אני לא יכולה להמשיך.

זה מה ששבר אותי. כי זה הבהיר לי שכשהוא כועס הוא לא רואה בעיניים." היא מחתה את הדמעות שהשתלטו כבר.

"איך נשארת איתו?" הייתי נואש למשהו שייתן קצת הגיון בסיפור ההזוי הזה.

היא הסתכלה עלי בעיניים שבורות. "כבר היה לנו ילד ביחד… וכל פעם נתתי הזדמנות שנייה.

ופשוט אני חושבת שנוצרה כזאת תלות בינינו… הוא גרם לי להאמין ב100% שאני לא אסתדר בלעדיו. לא הבנתי שהוא פשוט שואב ממני את החיים ואת הכוחות."

רתחתי מבפנים.

"אני לא מבין, איך אף אחד מבחוץ לא ראה? איך לא שמו לב?"

"זה בדיוק העניין," אמרה לי בחצי חיוך מריר. "בחוץ הוא היה הכי חנון, חמוד. אם היית פוגש אותו היית חושב שהוא סתם בחור רגיל. הוא גם היה ממש מקסים, מפנק, מחזר, מרצה.

ואז כשהיינו חוזרים הביתה היה מתחיל הסיוט.

היית חייבת לחבק את כולם במסיבה?

למה לא ישבת לידי?

ועם מי את מתכתבת כל הזמן?

כאילו זה 2 אנשים נפרדים בתוך אדם אחד.

ובחיים לא יכולתי לדעת מתי זה יתעורר. יכול היה להיות לנו הערב הכי כיפי בעולם, ואז תוך שנייה הוא מתהפך.

כל פעם הייתי מבטיחה לעצמי שזהו, מחר אני עוזבת, ואז הוא היה מתנצל ושולח פרחים ומתנות… ואני באמת האמנתי לו שהוא מתחרט ושזה לא ייקרה שוב."

הייתי המום.

חיבקתי אותה ונתתי לה נשיקה על הראש. לא ידעתי מה להגיד מעבר לזה.

"אני מצטער," אמרתי בסוף, מרגיש נורא על היותי גבר- אחד מאלה שגרמו לה לבכות ככה, שלא בצדק. פתאום חשבתי על כל הבחורים הרגילים שאני מכיר, ואני בתוכם. אולי בתוך כל אחד מתחבאת המפלצת?

התביישתי בכל שמץ מהגבריות שלי כרגע וייחלתי להיות כל דבר אחר שלא נושא את הדם הזה על הידיים.

"זה בסדר, זה לא אשמתך," אמרה, ממשיכה לקרוא את המחשבות שלי כמו קודם.

"כן, אני יודע," אמרתי בשקט, אבל זה לא גרם לי להרגיש פחות אשם.

ישבנו ככה כמה דקות והיא בכתה, נכנסת לעולם הפרטי שלה, ואני בינתיים מדמיין את הזוועות שהיא בטח עברה. עדיין חיפשתי מילים מנחמות להגיד, אבל ידעתי שכל דבר יהיה קטן מדי, ושאני בכלל לא מבין את זה.

לא הבנתי איך מישהו יכול לפגוע באישה הזו ככה.

נשארתי עם השאלות.

איך עוזרים לאישה לצאת ממערכת יחסים אלימה?

כמה עוד מקרים כאלו נמצאים סביבנו בלי שנדע?

מה אפשר לעשות כדי למנוע את זה?

איך בונים מערכת יחסים על בסיס כזה?

התחלתי להתנדב ולעבוד עם פורום מיכל סלה, ובדרך גיליתי עוד ועוד נשים שחוות אלימות במקום שצריך להיות הכי מוגן עבורן. כל מקרה מחדש זעזע אותי. אני זוכר שבפורום נחפשתי לנתונים ומחקרים מזעזעים ורציתי לבכות.

אני יכולתי להמשיך הלאה, להסיח את דעתי מהעניין. אבל מה עם אנשים שזאת המציאות בשבילם?

נשארתי עם יותר שאלות מתשובות.

(הסיפור משותף באישורה של שיר, שם בדוי)