השבעת הכנסת זה האירוע שהכי קרוב לטקס פרסי גלובוס הזהב עבורי.

כולם לבושים בחליפות הכי יפות שלהם כי כל המדינה מסתכלת. יש התרגשות גדולה באוויר, והשטיח האדום נפרש ברחבה ביראת כבוד. עוד מעט יצעדו עליו נשיא המדינה וכל חברי הכנסת לעתיד, בתחילתו של פרק חדש בעתיד המדינה, שנפרש גם הוא לפנינו. כשההצגה מתחילה כולם עומדים מרותקים ודרוכים. משמאל משמר הכנסת רוקע ברגליו עם המדים המוקפדים לפי כללי הטקס. הפוליטיקה לא מעניינת אותם, מבחינתם זו ההופעה שלהם- והם חייבים להיות מושלמים. מימין החצוצרות מכריזות בחגיגיות שאי אפשר להתבלבל בה: השבעת הכנסת ה24!

איכשהו כללי הטקס הנוקשים האלה מצליחים לעורר רצינות וכבוד גם בלבבות הציניים של כל מי שכבר התחספס מהפוליטיקה, וזו לא ההשבעה הראשונה שלו במתחם. עוד מעט יגיעו חברי הכנסת ומשפחותיהם, ואני עובר ליד הכסאות עם השמות, ששומרים את עצמם למיועדים. מבחינתי, זה מרגש כמו הדקות הראשונות בסרט הכי מדובר של השנה: כל תחושת המסתורין והציפייה מתנקזת לרגע הזה. מה יהיה הקדנציה? מה יביאו איתם חברי הכנסת שנבחרו? האם הם יתנהגו בהתאם לכללי הבית, או שיתנהגו כשחקני יחיד בהצגה כושלת?

הכסאות מתמלאים וההתרגשות גוברת. כולם נקראים לסדר. השער המרכזי נפתח לרחבה ואיתו נכנסים הסוסים, עם הפרשים המלכותיים עליהם. הם נכנסים בעוצמה רבה לכיוון דגלי המדינה, נוהרים בעוצמתיות חייתית מאופקת שאי אפשר לפספס, מעידים שוב על גודל המעמד. אתם שומעים את הסירנות מתקרבות אלינו? אלו ראש הממשלה ונשיא המדינה, נכנסים ישירות באאודי המפוארת שלהם ישר ליציע הכבוד, כמו הלימוזינה הכי מבוקשת בארץ. הקריינות מתחילה, ההשפעה קורית עכשיו, משודרת במצלמות הרשמיות לכל המדינה ומעבר לה. למרות העניין, בעיצומו של הטקס אני מחליט לעזוב.

אני עובר על פניהם של מאבטחי האישים החשובים ביותר במדינה: נשיא המדינה, רוה"מ ויו"ר הכנסת. אני עובר את הסוסים והדגלים ומתבונן בדלת הענקית של משכן הכנסת- הבית שלי בשלוש השנים האחרונות, ולפתע כל הזיכרונות מתחילים לצוף מחדש. אני נזכר ביום הראשון שלי במשכן, איך שאלתי בכזאת תמימות את חברת הכנסת לשעבר חנין זועבי: "איפה הלשכה של ח"כ יהודה גליק?" והיא הסתכלה עליי במבט מוזר- "מי אתה בכלל?" ואת הפעם הראשונה שאמרתי את זה בקול- "אני הדובר של ח"כ יהודה גליק!"

חוץ מהשומרים בכניסה המקום ריק לחלוטין- אפילו מנקה אין כאן. כולם בחוץ, מקבלים את פני הקדנציה הבאה. אני ממשיך לעבור באגף הוועדות ונזכר בכל הדיונים החשובים שהייתי עד להם. מאות סצנות עוברות לי בראש עם משתתפים ונושאים שונים. ואחת, ממש לאחרונה קופצת- על איך נלחמנו בוועדת חוקה בשיא הקורונה, כדי להשמיע את הקול של אלו שאין מי שיצעק עבורם. איך אחרי שעות של מחקר ייצגנו את בעלי העסקים הקטנים בכבוד, וקידמנו חוקים משמעותיים. מאגף הוועדות אני ממשיך לקומת הממשלה- המקום היחיד שממנו מותר לתקשורת לצלם את חברי הכנסת והשרים לטלוויזיה. זה המקום שבו רק לפני כמה חודשים צולמו הקטעים לבחירות, שתפסו את חברי הכנסת מתחננים שתאמינו להם גם הפעם. לבסוף אני מגיע ללשכה שהייתה שלי בשנה האחרונה, יושב בכיסא המסתובב שלי וכותב כותרת חדשה במחברת שמלווה אותי תמיד: פרק חדש ביומנו של דובר בכנסת.