עוד שבת שההורים שלי יצטרכו לעשות לבד, בלי הנכדים.
עוד חג ועוד שבת, שבית משפחת ציון נשאר ריק מנכדים שרצים, קופצים ונלחמים בבית.
אני אנסה לתאר לכם את השבתות בבית משפחת ציון לפני שהתפרץ נגיף הקורונה;
מהסלון עולה רעש מכוניות הצעצוע שכרמי מסיע הלוך ושוב ומחקה בקולו את נסיעתן, לא רחוק משם, יאיר הופך את חדר המשחקים למגרש כדורסל מאולתר וכל צעצוע הופך בן רגע לכדור פוטנציאלי, בחדר האורחים תתחיל בקרוב תצוגת האופנה של אוריה ועיינה, וכל אחת יותר יפה מהשניה. ואיך אפשר בלי ה"דבר תורה" המרתק בשולחן השבת של מלאכי שלנו?
כל שבת סבלתי מהרעש של האחיינים שלי בבית, הייתי מתוסכל מכך שהם לא נותנים להורים המבוגרים שלי לנוח בצהריים. וכל שבת, בתגובה לכך, אמא שלי הייתה אומרת לי "מאורי, את הרעש הזה אני אוהבת".
והיום, היום אני מבין בדיוק למה אמא התכוונה.