כבר הרבה שנים אני לא דתי, ובכל זאת אני מוצא את עצמי כל יום שואל שאלות חדשות.
מילד שהיה קם לפני אבא שלו לסליחות ורוקד בשמחת תורה כאילו הוא במעמד הר סיני, הסכמתי לזרוק את הכיפה ואת כל מה שחשוב לי איתה. הייתי מוכן לעשות את זה בשביל האמת שלי, ולא פחות- בשביל החופש. לא ידעתי כמה אאבד, או מה ארוויח, אבל עשיתי את זה בכל זאת. רק דתל"שים יכירו את התערובת הזו של קנאה וצביטה בלב כל פעם שמסתכלים מבחוץ על האחווה הדתית, יחד עם ההבנה שאתה לעולם כנראה לא תהיה חלק מזה.
עם הזמן אני מוצא איזון, ודרך לשמור על הדברים שאני אוהב וחשובים לי ביהדות. אחד מהם הוא ההבדלה- ברכה אחת שמסיימת את השבת ופותחת את מירוץ החול, בטקס רב חושי שמערב יין, בשמים, אש וחושך. הרגע הזה מרגיש קסום ונותן לי כוחות כל שבוע מחדש.
אבל החלק הכי מיוחד בשבילי הוא הברכות של סבתא. כל הבדלה היא מברכת את הילדים בלי פוליטיקלי קורקט ועם כל האמת בפרצוף. לי כמו תמיד היא אומרת: "מאור, תפסיק לעשות להורים שלך צרות! תחזור בתשובה, תמצא בחורה טובה ושיהיו לכם ילדים ונינים…" ואיכשהו לא איכפת לי שהיא פותחת את כל מה שכואב לי מול כולם, כי אני יודע שהאהבה בברכות שלה בטח מתקנת את כל הצרות בשורשן ובוודאי יש לה זכויות ענקיות בהצלחה שלי.
סבתא רחל שעלתה ממרוקו כי אברהם אבינו התגלה אליה בחלום ואמר לה לעלות, היא בעיני השילוב המושלם בין קודש לחול. כשאני רואה אותה ואת המסירות שלה לאלוקים ולמשפחה, אני יודע שיש מקום שהוא מעל הספקות. המסורת כל כך ברורה לה ומשמחת אותה, ומשתלבת בטבעיות עם אהבת האדם, שאני בטוח שלזה אלוהים כיוון כשהוא המציא אותה. היא רואה מעל הקטגוריות שלנו- חרדי, חילוני, דתל"ש, חרד"ל. היא מסתכלת רק על הבנאדם, לא על מערכת היחסים שלו עם אלוהים.
עם הקורונה נפסק טקס ההבדלה המשותף שלנו: לא יכולנו לבקר אותה יותר בבית אבות, והיא לא יכלה לבוא אלינו ולפגוש את הנכדים. כבן זקונים, מצאתי את עצמי מתגעגע אליה ולרעש של האחיינים שממלאים את הבית. אבא שלי הוסיף בהבדלה ברכות לסיום המגיפה, והחלטנו לצרף אותה בזום- אבל זה היה רחוק מאוד מהדבר האמיתי. מה זה הבדלה אם אי אפשר להעביר לסבתא להריח? כשהאור המיוחד של הנרות לא מאיר אותה גם? הברכה נתקעת באמצע, אי אפשר להסתכל לה בעיניים בזמן הברכות. לא מרגישים ביחד.
פתאום למדתי להעריך את הדבר השגרתי הזה, שהיה נראה לי הכי נורמלי ופשוט בעולם עד אז. אחרי שנה שלמה של ריחוק, השבוע סבתא באה אלינו להבדלה ולמימונה יחד עם כולם, ולא היה מאושר ממני. בעצם, אני בטוח שרמת האושר של כולם עלתה בכמה דרגות, רק מהיחד הפשוט שלנו. השילוב הנדיר הזה של משפחה, מסורת ואהבה- הוא כל העניין. מה צריך יותר מזה?